מהחפלה אל הבמה - חלק ג׳
בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בשלל אירועים, פסטיבלים וסדנאות במחול מזרחי, שמעשירים את המגוון הן עבור הרקדניות המקצועיות והן עבור קהל החובבות. בארץ מתקיימים כל שנה מספר פסטיבלים למחול מזרחי. הוותיק שביניהם, פסטיבל אילת הבינלאומי למחול מזרחי, שמופק במשותף על ידי יעל מואב ואורית מפציר, יחגוג השנה בת מצווה. פסטיבל אילת זוכה להצלחה אדירה. חגיגה מרהיבת עין של ריקוד, שמחה וצבע, בהשתתפות מאות אנשים מהארץ ומחו"ל.
יעל מואב, היתה הבעלים והמנהלת של סטודיו ערבסק למחול מזרחי, הסטודיו הגדול מסוגו בארץ, שבשיאו למדו בו כ-400 תלמידות, שם למדתי גם אני, והעמידה דור שלם של מורות ורקדניות. הסטודיו נסגר לאחרונה כי יעל הרגישה שמיצתה את נושא ההוראה.
קשה להניח שיעל צפתה שכך יהיו פני הדברים כאשר פנתה ללמוד ריקודי בטן אצל לאה גביש בחוג היחיד שהתקיים לפני שלושה עשורים בירושלים.
על תחילת עיסוקה במחול מזרחי מספרת יעל "סיימתי את לימודי האקדמיים לתואר ראשון בתזונה, השלמתי סטאג' כדיאטנית קלינית בבית חולים סורוקה וחזרתי משנה כתרמילאית בדרום אמריקה. ב-1987 התחלתי ללמוד ריקודי בטן אצל לאה גביש. סתם כחוג. אהבתי לרקוד והיה לי כבר רקע בריקוד – ג'אז, בלט, הוואי, טהיטי וכ'. בסוף השנה ערכה לאה מסיבה ואני הזמנתי את דודתי רחל מילשטיין שהיתה מוותיקות הרקדניות בארץ, לראות אותי מופיעה. בעקבות ההופעה, החליטה רחל לעבוד איתי, כדי להכשיר אותי כרקדנית ובמשך שנה היא נתנה לי שיעורים פרטיים. במהלך השנה פנו אל רחל מהפקולטה למשפטים, בבקשה שתופיע במסיבת פורים, ורחל החליטה להעביר לי את ההופעה. היא אירגנה לי בגד משלה, ועבדה איתי יום יום לקראת המופע. כך יצא שההופעה הראשונה שלי היתה בפני 700 אנשים!!
באביב 1990 רחל אירגנה את פסטיבל ריקודי הבטן במסגרת פסטיבל ישראל ואני הייתי עוזרת הפקה. הגיעו מורים מחו"ל, שהעבירו סדנאות, והרקדניות הכי מפורסמות בארץ התקשו לעקוב אחר אוצר התנועות החדש שהביאו איתם. אחרי הפסטיבל נסענו רחל ואני לחודש לארצות הברית לקחת שיעורים אצל גדולי המורים שם – איברהים פרח, יוסרי שריף, מרוקו, סרינה. שרפנו אלפי דולרים על השיעורים, אבל זה היה שווה. בתקופה זו גם יצרתי קשר אישי עמוק עם סרינה וילסון שעד היום משמשת לי כמודל ומופת בדרכי המקצועית.
כשחזרנו לארץ בנינו מופע בשם "דרך אשה – ריקודי נשים בארצות האיסלם" שבו שתינו רקדנו ורחל הסבירה והרצתה. תואר הדוקטור של רחל ואיכויות הריקוד הגבוהות שהפגנו נתנו לגיטימציה למחול המזרחי, והתקבלנו לאמנות לעם. במשך כמה שנים חרשנו את המדינה, מקצרין עד אילת. כל מתנ"ס, כל עיירת פיתוח. לרוב האנשים זה היה מפגש ראשון עם המחול המזרחי. למופע היתה הצלחה גדולה, ורצנו איתו 4-5 שנים. את ההסברים למופע רחל התאימה לסוג הקהל שבפניו הופענו. עטפנו אותו באריזת צלופן אינטלקטואלית וכך הרשנו לקהל "מעונב" להנות מריקודי בטן. עם המופע גם נסענו להופיע בפרגוואי, כתבו עלינו בכל העיתונים ונחלנו הצלחה גדולה.
ב-1995 הקמתי את להקת ערבסק. בשנה זו כבר הייתי אמא, למדתי תרפיה במחול, והיה לי צורך לעבוד עם אנשים, לשתף אותם בתהליך היצירה. לעומת זאת הצורך שלי לעמוד על הבמה לבד לא היה גדול. הרגשתי שעם רקדניות נוספות אוכל לבטא את עצמי יותר. בתוך כך פתחתי את סטודיו ערבסק ב-1998 שאיפשר לי להשתמש בכישורים נוספים שלי, ארגוניים ועסקיים. גיליתי גם שאין לי צורך להשתמש בהכשרה שלי כדייטנית קלינית וכתרפיסטית בתנועה. שעצם העובדה שאני מאפשרת לנשים לרקוד זה הטיפול הטוב ביותר מבחינתן. מאות תלמידות שעברו אצלי הן העדות לכך.
המופע הגדול הראשון של להקת ערבסק היה בקיץ 1999 בתיאטרון החאן, עם רקדנית אורחת מחו"ל, ג'מילה הני שברה. זאת היתה תקופה שהתיאטראות לא ממש נפתחו בפני הופעות מחול מזרחי אך כבר לא הייתה התנגדות לאומנות זו. לאט לאט נפתחו כל הבמות בארץ בפנינו - תיאטרון רמת גן, תיאטרון ענבל, תיאטרון חולון (פסטיבל אשה),פסטיבל כרמיאל, היכל התרבות בתל-אביב, תיאטרון ירושלים ועוד ועוד.."
יעל מציינת שהפסיקה להופיע בחפלות ברגע שהיו לה תלמידות מופיעות, כדי לא להתחרות בהן, ותולה זאת גם בעוגן שמספק העיסוק עם משפחה וילדים.
אפילוג
דומה שאם נבדוק מה משותף לשלוש הרקדניות הללו, עולה המסקנה שהצורך לעלות על בימת התיאטרון נבע מחוסר סיפוק שחשו מהמנעד האמנותי והאישי שאפשרו הגבולות הצרים של ההופעה במועדון הלילה בחפלה או בחתונה.
לכל אחת מהן היה משהו שהיא רצתה להביע בריקוד ובתהליך העבודה על ריקוד, ובימת התיאטרון נתנה להן את ההזדמנות לספר את הסיפור האחר, את הנרטיב האישי שלהן. הכלי ששימש אותן הוא המחול המזרחי, בדיוק כמו כל אמן מחול יוצר אחר שמשתמש בכלי אומנותו כדי לספר את סיפורו.
ולנו רק נותר לברך על שהן סללו לנו את הדרך.
