מהחפלה אל הבמה - חלק ב׳
בחלק של סדרת המאמרים סיפרה אביגיל קליין על חוויותיה מהנסיונות הראשונים להעלות מופעי במה מושקעים בתחום המחול המזרחי בישראל, ועל כך שהיא עמדה להעלות את המופע שלה בפסטיבל המחולות בכרמיאל.
חלק גדול מהקרדיט לעצם קיומם של אירועי מחול מזרחי בפסטיבל כרמיאל מגיע לאלינא פיצ׳רסקי, לאו דווקא בזכות פועלה היום, אלא בשל המאבק ארוך השנים שהיא ניהלה להפוך את המחול המזרחי, למוכר ולגיטימי בעולם המחול הבימתי, לצד הבלט הקלאסי, המודרני, ריקוד הפלמנקו ועוד שלל סגנונות.
על דרכה אל ריקודי הבטן מספרת אלינא: "הייתי נערה בת 15 וחצי, תלמידת בית ספר, רקדתי אז קצת ג'אז ואירובי שהגיע לארץ והיה להיט. בתקופה הזאת היה בטלוויזיה רק ערוץ 1, ובכל יום שישי הוקרן הסרט הערבי שהיה נכס צאן ברזל של כל עם ישראל, אשכנזים וספרדים. מה שעניין אותי כמובן הייתה העלילה סוחטת הדמעות, ובכל פעם שהיו מוזיקה או ריקודים, היינו יוצאים מהחדר לסידורים, כמו היום בפרסומות. יום אחד פשוט לא היו סידורים, וכך ישבתי וצפיתי ב"פרסומות" כלומר קטע מוסיקלי שבו הייתה גם רקדנית. אמרתי לעצמי – קלי קלות, גם אני יכולה. מיד קמתי וניסיתי לחקות את תנועות הרקדנית , ולא הצלחתי!! ומרגע זה התחילה אצלי דודא. רציתי ללמוד את הריקוד הזה שנראה כל כך פשוט ולא ייתכן כי אני לא מצליחה......
בירושלים של אמצע שנות השמונים [לפני האינתיפאדה הראשונה- י.ג.] נראה לי אך טבעי לחפש בחורה ערביה שתלמד אותי לרקוד כך. עוד לא ידעתי אפילו איך קוראים לזה. אמא שלי ואני התעניינו אצל מוכר נעליים שהכרנו ברחוב צאלח א-דין וסיפרנו לו שאני רוצה ללמוד לרקוד כמו הרקדניות בסרטים, והוא אמר – מה, אצלנו לא מלמדים את זה, הנשים אצלנו רוקדות באירועים של המשפחה...
יום אחד המוכר התקשר לאמי ואמר לנו להגיע לחנות, כי הוא מצא גבר שרוקד ריקודי בטן, ספר ארמני בשם סרקיס. אמנם הוא לא מורה, אבל אולי יסכים ללמד אותי. סרקיס היה גבר גדול וגבוה, שדיבר ערבית ואנגלית, והסכים ללמד אותי אצלנו בבית "בתנאי שיראה כי יש לי הכשרון". הוא התחיל לתת לי שיעורים פרטיים, ולמעשה, יותר מאשר לימוד טכני גרידא, הוא הצליח להעביר לי בהדרגה את התחושה של הריקוד.
ריקודי הבטן היו קוריוז מטורף בכיתה שלי. אבל תוך כדי שלמדתי אצלו היתה גם כתבה ב"לאשה" על ברי סימון. סרקיס תפר לי בגד וגם ארגן לי את ההופעות הראשונות, ואח"כ כבר התחילו להכיר אותי והופעתי במסיבות שונות, וגם במסיבת הסיום של בית הספר. ועדיין נחשבתי לקוריוז.
בשלב מסויים לאה גביש הגיעה לירושלים מארה"ב ופתחה חוג בימק"א. בפעם הראשונה שהיה חוג בירושלים, ומיד התייצבתי כדי לרקוד אצלה. אחרי הצבא עברתי ללמוד בתל-אביב, חברות ביקשו שאלמד אותן, וכך מגיל 20 כבר התחלתי ללמד. פרסמתי מודעה קטנה ב"העיר" שבעקבותיה החלו לעלות אלי לרגל. זה הפך ללהיט. לימדתי איזה שבעה שיעורים פרטיים ביום.
הייתי "הילדונת" הרוקדת. תופעה. רקדתי במועדון תורכי בשם "פאמי בבק". הם קראו לי Eline, וכולם היו משוכנעים שאני תורכיה. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ביקשו שאפתח קבוצה גם שם. ומשנה זו התחילו גם הנסיעות למצרים ולארה"ב כדי להמשיך ללמוד ולהתפתח. כל הזמן זה בא מרצון אמיתי של לדעת עוד ועוד, וכך נוצר הרעב שלא נפסק עד היום. אני חושבת שהתחלתי לכנות את עצמי "רקדנית" באופן ברור ושלם, רק כאשר העלתי את המופע "הרמון של אשה אחת".
העלאת המופע היתה חלק מההתפתחות האישית שלי. סיימתי תואר ראשון והמשכתי לתואר שני בתרפיה בריקוד. בעבודת המחקר לתזה, בדקתי את האיכויות הטיפוליות של המחול המזרחי. ראיתי את מה שאני מקבלת מהריקוד, איך אני מצליחה באמצעותו לגדול, להתחבר ולהסביר את עצמי טוב יותר. הבנתי שיש בתוכי צדדים שונים שאני רוצה להביע אותם, ובאירוע אי אפשר להביא את זה. באיזה שהוא שלב המקום המסורתי של ריקודי הבטן בחפלות פשוט הפסיק לאתגר אותי.
עבודת הגמר ששקדתי עליה, הולידה חומר מרתק עבורי שרציתי לתרגם לאמירה בריקוד. התחלתי לעשות מופעים קטנים בשנים 94-95 במועדון המוזיקה "לוגוס" ביחד עם שני מתופפים. זה היה מעין ניסוי כלים... מהר מאוד הבנתי שאני רוצה יותר. שהתאורה תהיה בדיוק כפי שאני מרגישה, שהנגנים ינגנו בדיוק כמו שאני רוצה. אני פרפקציוניסטית עד כאב.
הזמינו אותי להופיע בפסטיבל לילות יפו, והמפיקה אמרה: תשמעי, יהיו שם חמישה מתופפים, אולי תעשו משהו יחד. עבדנו על משהו קטן לפסטיבל הזה וזה היה מדליק. אני הופתעתי מהאכסטזה שאני מצליחה להוציא מעצמי, והנגנים פרגנו. הקהל היה משולהב, והמשך שיתוף הפעולה הזה נראה כמו מהלך טבעי. אחרי ההופעה התקשרתי לסאלח היבי ,המתופף מפסטיבל לילות יפו ואמרתי לו – אני רוצה שתארגן לי נגנים כדי ליצור משהו חדש. אז התחיל תהליך בדיקה מצד הנגנים, שלא היו כל כך מעוניינים לעבוד עם רקדנית בטן. מתוך התהליך הזה נוצר צוות שעובד איתי כבר 10 שנים.
בנינו את המופע "הרמון של אשה אחת", אבל אף מוסד לא רצה להעלות אותו. במשרד החינוך והתרבות הבהירו בטלפון: "ריקודי בטן זה לא תרבות". בסוזן דלל התקיים בתקופה ההיא פסטיבל "גוונים במחול". הגשתי את המועמדות שלי ועברתי את כל השלבים עד השלב האחרון. ועדיין המנהלת האמנותית סירבה להשלים עם זה ואמרה לי "תראי, אולי תרקדי בחוץ, בכניסה שמה. זה לא ריקוד קאמרי". נעלבתי עד עמקי נשמתי.
אז פניתי לצוותא בתל אביב, ושם אמרו לי "את צריכה לבוא עם סוכן או מפיק". היתה לי תלמידה שהיתה מפיקה במקצועה, וביקשתי ממנה לבוא איתי. הם היו סקפטיים לגבי הז'אנר, אך בכל זאת הסכימו לשריין תאריך למופע הראשון. השנה היתה 1996. ממש לפני המופע הופיעה עלי כתבה במעריב, ומרגע שיצאה הכתבה נגמרו הכרטיסים. בצוותא היו בהלם, הם לא הבינו מה קורה, אך מיד הציעו תאריכים נוספים...
הפרמיירה היתה מטורפת. הגיעה נציגות נכבדה של השגרירות המצרית. הגיעה ועדה של אמנות לעם, שאחד מחבריה שיגר לי פקס לאחר המופע, בו הביע את התפעלותו ואמר כי עוד בטרם התכנסות הוועדה באופן רשמי כדי לאשר את המופע, רצה לומר שהוא בחיים לא ראה דבר שכזה ושהוא בטוח כי תהיה זו הצלחה. וכך פתאום התחילה התעניינות. הבקורות בעיתון שיבחו, מה שאיפשר לסגור תאריכים נוספים בסוזן דלל והמופעים היו מפוצצים.
ומאז זה לא נפסק, כי האמירות האישיות לא נפסקות וגם המחקר והתהליך לא פוסקים. גם לאחר שנים של הופעות על הבמות היוקרתיות ביותר בארץ וסיבובי הופעות בחו"ל ,הרצון להופיע באירועים גם הוא לא פסק, כי זאת אנרגיה שונה ולעיתים החזרה לפולקלור המסורתי היא בשבילי כמו חזרה למקור, למקום שהכול התחיל ממנו, למקום שמאפשר את היצירה שלי."
מאז הספיקה אלינא להעלות גם את המופעים "געגועים ללולו", "מורנה אמורה" ביחד עם רקדנית הפלמנקו נטע שיזף ו"דלישס". לאחרונה הגתה ויזמה את "טורקיז וארגמן" – מופע שעלה בסוזן דלל והורכב מיצירות בכורה של יוצרות בתחום המחול המזרחי, הן המסורתי והן המודרני-עכשווי.
אלינא מובילה גם מהפכות אחרות. היא יזמה את הקורס הראשון להכשרת מורים למחול מזרחי במסגרת ביה"ס להשתלמויות מורים בוינגייט. נושא הכשרת המורות לריקודי בטן קיבל תאוצה מרובה, שכן בכל הארץ נפתחים מדי חודש עוד ועוד חוגים לריקודי בטן, כדי להדביק את הביקוש. ואכן מאז קמו קורסים להכשרת מורות גם במסגרות אחרות כמו סמינר אוהלו, סמינר הקיבוצים והיד עוד נטויה.
