מהחפלה אל הבמה - חלק א׳
את המאמר הזה כתבתי לפני תשע שנים, ועניינו התהליך שעבר המחול המזרחי בארץ, מהיותו ריקוד של חפלות, אל קדמת הבמה. בחרתי להעביר את הסיפור דרך שלוש רקדניות, שלכל אחת מהן תרומה נכבדה למהפך הזה.
את אביגיל קליין פגשתי בעיצומן של הכנות למופע "על בטן מלאה", שערכה בפני 400 תלמידי תיכון ברמת גן ביחד עם הרקדן האירי יאיר ורדיגר.
עצם העובדה שמופע מחול מזרחי, עם או בלי רקדן אירי, עולה בפני תלמידים, מעיד יותר מכל דבר אחר על כברת הדרך הארוכה שעשה הדימוי של ריקודי הבטן בעשרים השנים האחרונות. אם לפני 15-20 שנה, הוא נקשר למועדוני לילה אפופי עשן ואדי אלכוהול או לחפלות משפחתיות, הרי שהיום אין פסטיבל מחול שמכבד את עצמו, שאינו מעלה לפחות מופע אחד שיש לו הקשר למחול המזרחי.
בחרתי להציג את תהליך התמורה דרך סיפורן האישי של שלוש רקדניות שמלוות אותו מראשיתו, כשלכל אחת מהן תרומה ייחודית להתפתחותו.
אביגיל קליין
"התחלתי לרקוד ריקודי בטן במקרה", מספרת אביגיל. "עבדתי בספארי עם ערבים, וחיפשתי מורה לריקודי בטן מתוך מחשבה לעשות "קטעים" לחברה. זה ייצג בדיוק את האנטיתזה למה שאני ייצגתי – בחורה אשכנזיה, פמיניסטית, עצמאית. הדימוי שלי של ריקודי הבטן היה של אשה הרוקדת בפני קהל מזיל ריר בחדר אפוף עשן.
ליד הבית שלי היה סטודיו B, ושם לימדה ברברה. בכל תל אביב היו רק שתי מורות, שהביאו את ריקודי הבטן למסגרת של חוג: ברברה ודבי גולדמן, שתיהן ממוצא אמריקאי.
רציתי להתחיל להופיע ולא ידעתי איפה. היה לי דימוי שרקדניות מופיעות במועדוני לילה. הרמתי טלפונים לכמה מועדונים ואמרו לי – בואי, נראה את הסחורה! בתקופה זו הופיעו רקדניות בטן במועדוני לילה כמו הכדור הלבן בחולון, המפתח בראשון לציון, הפסגה, סטודיו 73, אריזונה וכד'. אלה היו מועדונים של מוזיקה מזרחית, חלק מהם קשורים בדרך זו או אחרת עם העולם התחתון. בין הרקדניות שהופיעו שם היו כוכי, עדן עם הנחשים, סוהייר הארגנטינאית ועוד. לי הם קראו "הקיבוצניקית" והיתה לי כותרת "האמנותית", כי גם במועדונים הכי פרחיים הקפדתי להביא ריקוד חדש או אלמנט חדש בכל הופעה. כל יום שישי הייתי בחרדות אימה מלחץ. הופעתי גם במסיבות פרטיות, אבל די בהתחלה התבאסתי מלהופיע בחתונות, כאתנחתא בין הרבע עוף לחומוס. סבלתי מחוסר הריכוז של הקהל, והתחלתי לשאול את עצמי למה אני טורחת על כוריאוגרפיות כשאף אחד לא שם לב!!
יוצאת דופן היתה ורד גולדברג, שלמדה אצל דבי, והביאה איתה התייחסות אומנותית רצינית לריקוד. היא היתה מודל הערצה, כי היא חינכה את הקהל. היא היתה מגיעה לחפלות עם יצירות קלאסיות מצריות וריקודים מוקפדים. לא היה אצלה דבר כמו "יאללה יא בסבוסה", והם ונתנו לה המון כבוד.
ואז התקשר יצחק אביעזר, שארגן את הערבים השנתיים ליוצאי בבל בתיאטרון רמת גן. הוא אמר ששמע עלי וביקש קלטת. ההופעה בפניהם פתחה לי עידן של הופעות במה בתיאטרון רמת גן מול העירקים. מצאתי את עצמי שוברת את הראש מה להכין וזה היה ממש חגיגה."
בסוף שנות השמונים היו בארץ שתי קבוצות עיקריות של רקדניות. האחת הרקדניות שצמחו בארץ על ברכי התרבות המזרחית – ברי סימון, כוכי, ריקי צור, אלכסיס ועוד.. ואילו השניה של "הירושלמיות" שבאו עם איצטלה של אוניברסיטה והשכלה – לאה גביש, רחל מילשטיין, אילנה רסקין [שלמדו ריקודי בטן בארה"ב – י.ג.] ואלינה. עימן היו גם המורות התל-אביביות כמו ברברה ודבי גולדמן, שגם הן הביאו את הריקוד מארה"ב. הקהל היה של חפלות, אירועים, מסיבות פרטיות כמו ימי הולדת לגברים בני 50 ועוד. רקדנית הופיעה באירוע בין המנות, במשך חצי שעה לערך.לדברי אביגיל להזמין רקדנית כמו ברי סימון נחשב לסמל סטטוס, ומאחר שלא היו הרבה רקדניות, רקדנית דרשה וקיבלה סכום גבוה עבור הופעתה, וגם הטיפים נחשבו לעניין של כבוד, והיו ממש 'שופכים' כסף על הרקדנית.
בתקופה זו עדיין לא היה מקובל ללמד ריקודי בטן. היו מורות ספשורות, בירושלים ובתל-אביב. אביגיל מספרת שבמקומות רבים שפנתה וביקשה ללמד בהם נדחתה. נשים שהגיעו ללמוד עשו זאת בהחבא, שהבעל או המשפחה לא ידעו.
ואז חלה תפנית. ב-1990 אירגנה רחל מילשטיין פסטיבל ריקודי בטן במסגרת פסטיבל ישראל [ראו למטה], שהראה פנים אחרות של המחול המזרחי. רקדניות ישראליות התחילו לנסוע לחו"ל ובעיקר למצרים כדי ללמוד ולהשתלם אצל הרקדניות המצריות.
בד בבד הצטמצמו פתאום המקומות שבהם אפשר להופיע. המועצה הדתית בירושלים החליטה למנוע תעודות הכשר מאולמות שאיפשרו לרקדניות בטן להופיע בהם [ראו למטה] והרקדניות החלו להדיר רגליהן מהאולמות שעליהם היתה עיקר פרנסתן.
אחת היוזמות הראשונות להעלאת מופע שמבוסס על רקדניות ישראליות עלה שנה לאחר שורד גולדברג נהרגה בתאונת דרכים (1993). משפחתה רצתה להעלות ערב לזיכרה בסוזן דלל ופנתה לניני קלקין שהיתה המורה של ורד לפילאטיס ועבדה איתה על יציבה, החזקת ידיים וכד'. ניני פנתה לפיפי נס ועוד כמה תלמידות של ורד – גילי אביטל, אילת גבאי, יפעת בן יחזקאל. ובהמשך הגיעו גם לאביגיל ולאלינה.
אביגיל: "עבדנו תקופה ארוכה ואינטנסיבית על מופע בשם "פרח לורד" תוך כדי חזרות קיבלנו כלים מניני ומונחים חדשים. זה היה מופע מושקע ומדהים. התקרה עפה מהאנרגיות ולי זה נתן להרגיש מה זה במה של סוזן דלל. התחושה שאת מופיעה בפני קהל עצום.
המשכנו איזו תקופה להופיע עם "פרח לורד", אבל זה דעך ואני נשארתי עם ניני, שבתחושה שלי הביאה אותי למשהו שלא הכרתי קודם. הריקוד הפך ליותר מדוייק, מונחים חדשים של הבעה וסיפור – מה התנועה אומרת. חברנו יחד והעלנו ב-1998 מופע פרינג' בצוותא שתיים שנקרא "ברוך שעשאני אשה" עם אמירה פמיניסטית אמנותית. בדיעבד זה היה מופע שהקדים את זמנו. הוא לא היה הכי קומוניקטיבי. ניני ביימה ויצרה לי ריקוד שבו היא לקחה את הבטן הרוטטת למקום של בכי, של סכסוך. הקהל פשוט לא היה איתי, ובמקום זה מחא לי כפיים על השימי. כמו כן, בהתרסה על תרבות ה"טיפים" ו"ההחפצה" של הרקדניות, הוצאתי שטרות כסף מהחזיה ודחפתי לגברים בחגורה.
בו זמנית התקשרה אלי אשה ואמרה שיש לה חוג בית וביקשה שאבוא עם הופעה והרצאה על ריקודי בטן. הכנתי הרצאה מאוד דידקטית, אפילו עם שקופיות, ומזה יצאו עוד הופעות. שמתי לב שאנשים צוחקים בכל מיני קטעים שאני מספרת, ובכל פעם שקלטתי קטע שמצחיק אותם המשכתי להשתמש בו.
המשכתי להופיע עם "ברוך שלא עשאני אשה" שאיתו לא הצלחתי להגיע אל הקהל, בעוד שבהופעות האלה כן הצלחתי להגיע לאנשים. וככה הדברים התגלגלו. מישהי שראתה אותי לקחה אותי להופיע בבתי ספר. אז שיניתי את הטקסט, וזה הפך להיט. וכך עם המופע הקטן התחלתי להיות מוזמנת למתנ"סים וקיבוצים, חוגי בית ובתי ספר. ופתאום מסתבר שאני צריכה להחזיק ערב, וזה כבר לא רק ריקודי בטן. וגם הקהל השתנה, זה כבר קהל של שוחרי תרבות. השם "על בטן מלאה" ניתן בדרך אגב, לאיזו חברת הפקות שרצתה שיהיה שם למופע."
גם בפסטיבל כרמיאל שהתקיים בחול המועד סוכות, העלתה אביגיל את המופע "על בטן מלאה" ביחד אם הרקדן יאיר ורדיגר. המופע עלה במסגרת אירועי מחול מזרחי בפסטיבל כרמיאל בהפקה אמנותית של אלינה פיצ'רסקי.
***************************
ריקודי בטן בפסטיבל ישראל
ב-1990 יזמה רקדנית הבטן והמרצה לאומנות האיסלם הד"ר רחל מילשטיין, פסטיבל מחול מזרחי שהתקיים במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים. זאת היתה הפעם הראשונה שהמחול המזרחי בארץ קיבל במה והתייחסות רצינית. לארץ הגיעו רקדנים ומורים למחול מהשורה הראשונה בעולם – סרינה וילסון, איברהים פרח, וונדי בונוונטורה, מרוקו ועוד. הם העבירו במשך שלושה ימים סדנאות לרקדניות וחובבות מחול ישראליות, והעלו שלושה מופעים, שניים מהם בתיאטרון החאן בירושלים.
בג"צ אילנה רסקין נ. המועצה הדתית
בשנת 1989 עתרה הרקדנית אילנה רסקין (גם היא למדה בארה"ב) לבג"צ באמצעות האגודה לזכויות האזרח, נגד מדיניות המועצה הדתית בירושלים שנהגה להתנות מתן תעודות כשרות באיסור על עריכת מופעים "בלתי-צנועים", באולם בו מוגשים דברי מזון ומשקה. בפסק הדין שניתן ב-1990 קיבל בג"צ את עמדת העותרים וטען כי הסמכות למתן תעודת כשרות נוגעת אך ורק לכשרות המזון המוגש. בפועל המשיכה המדיניות הזאת בכל רחבי הארץ, ובעלי אולמות אסרו על הזמנת רקדניות בטן לאירועים.
