הי דובאי

חלק גדול משנות ה 20 שלי עבר עליי באוויר. בטיסות. המון טיסות. עולם חדש נחשף בפניי אז, תרתי משמע. ולא רק העולם היה מרגש. עצם הכניסה למטוס של חברת תעופה זרה , מעין 'קפסולה' של מציאות אחרת, חדר בריחה עם שפה, עיצוב, ריחות וטעמים אחרים ולא מוכרים.

 טיסת ה'סולו' הראשונה שלי ( טרנזיט כדי לחסוך בעלויות) כללה שלוש חברות תעופה שונות וארכה בערך שלושה ימים! את הארץ עזבתי באל על, עברתי ל'תאי אייר' והגעתי ליעד ב' ניפון איירליינס' היפנית.

הבגדים הצבעוניים עם סיכת הסחלב על הבגד הוסיפו לטיסה מימד של סרט או הצגה בתחפושות. החיוך התמידי של הדיילות הרגיע אותי בכל כיס אויר והאוכל התאילנדי שהוגש השלים את חווית החופש והנינוחות.

בחברה היפנית היה שקט וסדר מופתי ומעונב. כל הגברים בחליפות והנשים בבגדים מחוייטים או קימונו.

כמעט שכחתי מאיפה באתי. האסתטיקה שאבה אותי לתוכה.

וכך השנים עברו, התוודעתי לעוד חברות תעופה בדרך; 'קוריאן איירליינס' הפתיעה במושב בביזנס קלאס בדרכי ללונדון, ' בריטיש איירוויס' השאירה עלי בכל פעם רושם אחר אך בעיקר עשתה כבוד לדיילות וותיקות.

ואז הגיעה הפתעה מדהימה 'יונייטד אמירייטס'. זה קרה כשעזבתי את תאילנד לאנגליה במצב לא כל כך טוב. הייתי אז עם בן זוג אנגלי, אחרי חודשיים של בעיות בבטן שהביאו אותי לתת משקל. לא יכולתי לאכול, ומה שהחזיק אותי חיונית היה משקה ה'אינשור'. בן זוגי אז ארגן כרטיסי טיסה לאנגליה, טיפל בכל מה שהיה צריך ויצאנו לדרך. חששתי מהטיסה הארוכה בעיקר כי החולשה הפחידה אותי. אבל קול קטן בתוכי נתן את האישור הסופי. הגענו לשדה התעופה בבנגקוק ונכנסנו למטוס. פנים המטוס היה מעוצב כמו ארמון. עם שטיחים מפוארים ווילונות דקורטיביים מוזהבים. כיסויי המושבים היו גם הם מפוארים. שילוב של קיטש ופאר. הדיילות היו מכוסות בגלימות מפוארות וכובעים אליהן מחובר כיסוי פנים מצניע.

המראנו.

כשהגיעו מגשי האוכל הרגשתי בבית. ריח האוכל אליו התגעגעתי. לא עוד מוקפץ ברוטב חמוץ מתוק, לא עוד קארי חריף מבער חניכיים. אוכל מבושל בריח בית. זו היתה הארוחה הראשונה שלי מזה הרבה זמן בגלל אותן בעיות בבטן.

נחיתה- בדובאי

לא נתתי את דעתי על העניין יותר מדי אז. בעיקר ניסיתי להתמודד עם החולשה ולהגיע בשלום. יצאנו מהמטוס לשדה התעופה המפואר. מצאנו פינה צדדית בה שכבתי על השטיח בזמן שבן זוגי הביא מים פושרים להכנת המשקה המאושש שלי. היה לנו שעתיים להעביר.

. ראינו שיש עיכוב ואחרי מספר דקות קראו בשמי בכריזה. בן זוגי הביט בי במבט של " דובאיי ווי הב א פרובלם" ואני, אני חשבתי שמדובר בקריאת הנוסעים האחרונים, אלה המאחרים. אבל בכניסה למטוס הסתבר שבגלל הדרכון הישראלי שלי נדרשת התעכבות ובדיקה. הייתי חלשה מדי בשביל לדמיין תקרית דיפלומטית או חיסול ממוקד והסברתי שאנחנו בדרכנו ללונדון שם אקבל טיפול רפואי.

כמה דקות אחרי כן כבר היינו ישובים חזרה במושבי הפאר עם ווילונות הקטיפה המוזהבים, השטיח המפנק והאוכל עם ריח של בית

אז אם אתם שואלים אותי, את דובאי לא ממש חוויתי

אבל המטוסים שלה השאירו רושם לא רע בכלל. חוץ מזה נראה לי שהם מבינים דבר או שניים בריקודי בטן אז זו יכולה להיות התחלה של הרפתקה מופלאה!